רפי שוחט, מפקד בפלוגה:
כמעט שאין כבר מה להוסיף על משפחת קלנגל ועל עמותת ״עוף קדימה״. אחרי האירוע בגבול הצפון שבו נהרגו חבר ואח לנשק שלנו דור ניני, והמ״פ הנערץ שלנו ג׳וחא, התחיל קשר בין משפחת קלנגל לפלוגת המסייעת. קשר שאי אפשר להסביר את חוזקתו. מאז, אנחנו בתור פלוגה מחפשים לנחם ולחזק אותם ומוצאים את עצמנו מחוזקים. זה התחיל בתור חיזוק נפשי, ואחרי חודש כבר הוקמה עמותת ״עוף קדימה״ וזה כבר נהיה חיזוק לכל חייל שהזדקק לו!
אחרי יום שישי ראיתי בבירור התנהגות שהייתה מאוד אופיינית לג׳וחא. ששום דבר לא מספיק, שתמיד אפשר יותר. אז למשפחת קלנגל לא הספיק לעזור לת״ש של החיילים, הם גם רצו לתת משהו למשתחררים. ולא סתם משהו, יום כיף ב״חמי יואב״, ולא רק יום כיף, גם ארוחת וצהריים, תעודה הוקרה, מתנה.. בקיצור, בדיוק כמו ג׳וחא. תמיד אפשר יותר.
לוחם בפלוגה:
שלום, אני לוחם בפלוגה המסייעת של גדוד צבר, הפלוגה שהייתה של האחד והיחיד-ג'וחא!
אני מרגיש צורך עז להגיד לכם כמה מילים.
בחג הפסח האחרון , ללוחמי הפלוגה לא היה חסר דבר. השקעתם, נתתם ובאתם עד אלינו לפלוגה ופשוט העלתם לכולנו חיוך ענק על הפנים.
יש הרבה לוחמים בפלוגה שהדברים הבנאליים שאתם מביאים לנו חסרים להם בבית, ואין יותר משמח מזה שיש מישהו שנותן, עוזר ודואג בלי סוף.
אותם הלוחמים בוחרים להישאר ולא לעזוב את תפקיד הלחימה-ורק בזכותכם.
מקווים שתמשיכו לעזור לכל מי שצריך, ואנו יודעים שזה לא פשוט ולא מובן מאליו.
"מים רבים לא יכבו את האהבה ונהרות לא ישטפוה "
איתך לעד מסייעת צבר!
"עוף קדימה" !
לוחם בפלוגה:
שקלתי להחזיר לך את הסיכה.
את אותה הסיכה שהענקת לי בסוף מסע ההשבעה. לפני המסע לקחתי את אחת מההחלטות התמוהות שלי, ונתתי את המילה שלי, שאני אקח את הפק"ל מים במשך כל המסע (רק חבל שלא לקחתי בחשבון שמדובר ב20 ליטרים שאותם אסחוב בעליות לירושלים).
כבר על ההתחלה הבנתי שעשיתי טעות, ובעצירה הראשונה שאלתי אותך אם אפשר להתחלף עם מישהו בפק"ל. ידעתי שאפשר. הסתכלת עליי במעין ערבוב של פליאה, אכזבה וכעס ושאלת: "מה אתה רוצה להחליף?!". ברור שלא החלפתי.
הכאב נהפך ליותר נוח, וסוג של התרגלתי. אחרי שפתחנו אלונקות, סחבתי קצת את האלונקה ודי מהר ביקשתי חילוף. הרגשתי שאכזבתי. פתאום ראיתי שאתה מסתכל עליי במבט מרוצה, גאה ומתרשם. חשתי גאווה כי הרגשתי שאת המבט הזה השגתי ביושר.
סוף המסע. מישהו זרק משהו על הנוף. אבל אותי זה לא ממש עניין. כל מה שרציתי זה להוריד את המשא ולשבת. בטקס הקרבי, המפקדים התחילו להעניק את הסיכות חי"ר שלהם, ואז תורך הגיע והענקת לי את שלך.
את הכבוד שלך היה צריך להרוויח, ובהתחשב בעובדה שהיו לנו כמה תותחים רציניים בכיתה, אין ספק שהרגשתי מאוד מרוצה מעצמי באותו הרגע.
ראיתי בך מודל מדוייק של מנהיגות, אבל עכשיו, אחרי ששמעתי עליך סיפורים רבים, אני מבין שאתה הרבה מעבר לזה..
שקלתי להחזיר לך את הסיכה, אבל אני לא אעשה את זה. לא בגלל שלא מחזירים מתנות, אלא בגלל שאני רוצה את הסיכה כדי לזכור מיהו מנהיג.
לזכור אותך.
נועה, קצינת המבצעים בגדוד צבר:
משפחת קלנגל היקרה,
חלפו להם ארבעה חודשים מאז האסון הנורא שהגיע לפתח דלתכם, וגם אלינו לגדוד.
במהלך האירוע שימשתי כקצינת המבצעים בגדוד, וסיימתי את תפקידי שם לפני כחודש אחרי תקופה בת שנה ושמונה חודשים.
במהלך תקופה זו שימש ג'וחא כמפקדי הישיר בתפקיד קצין אג"ם במשך חודש ימים. אני לא יכולה להגיד שהוא אהב את זה, אבל זאת הייתה המדרגה האחרונה לפני תפקיד חייו- מ"פ המסייעת.
במהלך הזמן יצא לראות את ג'וחא במצבי קיצון משתנים- גם כשרגוע, גם כשנכנסים ללחימה בעזה, גם סתם כשיושבים כולם לצחוק ולדבר על היום שעבר עלינו. תמיד אותו חיוך כובש שאומר לך שהכל יהיה בסדר.
אני לא יודעת מי מכם שם לב אבל בתום השבעה, כשעלינו לקבר, דיבר ארזי (מ״פ מקביל) על זה שתמיד היה את ג'וחא שיציע קפה אחרון- לפני ישיבה, לפני שיחה, לפני יציאה הביתה, לפני השיירה הארורה. גם באותן דקות שלפני האירוע צחקנו כולם על הלחץ הגדול שבו עלינו למעלה ואיך ג'וחא מזכיר לנו ש"רק עשר בבוקר, בואו נקפוץ לקפה, מה יש?"
דעו לכם, ג'וחא חסר לנו בכל שניה, את דמותו רואים בחיילים ובמפקדי הגדוד.
זכיתי להכיר אדם משכמו ומעלה, שלפני שהוא קצין ומפקד...הוא פשוט ג'וחא.
האיש עם החיוך.
נועה.
סמדר בת אדם, ישראל היום:
זכינו להכיר את רס"ן יוחאי קלנגל, מפקד הפלוגה המסייעת של גדוד צבר בגבעתי, ולמדנו להכיר את האדם שמעבר למפקד הנערץ והאחראי ואמיץ הלב, שמבקש לדעת לאיזה בית חייליו חוזרים, והאם ממתין להם דבר מאכל על הכיריים או לפחות במקרר, ואם בכלל יש מקרר. ואם אין, זו הדאגה שלו וזו האחריות שלו שיהיה.
רב סרן יוחאי נהרג עם סמ"ר דור חיים ניני במתקפת טילי הנ"ט של חיזבאללה על שיירה צבאית בגיזרת הר דב שבגבול לבנון. זה קרה לפני פחות משלושה חודשים, ב־28 בינואר 2015, בעיצומה של מתקפת שנאה עצמית ושנאה הדדית שבה כולנו היינו עסוקים.
וכך, במוצאי השבת של ימי חסד הזיכרון, נחשפנו אליו ולמשפחתו, שרואה עצמה אחראית לרווחת חייליו. ושבשיאו של כאב הפרידה הנוראה הקימו את "עוף קדימה", עמותה ההולכת כאן ועכשיו בדרך החסד שבה צעד יוחאי ז"ל, של עזרה ותמיכה בחיילים מעוטי יכולת וחיילים בודדים. וכבר יש מתנדבים ותרומות וארגזים המלאים בטוב ליבם ובנדיבות התורמים, המוצאים את דרכם לבתי הנצרכים כדי שהחלל שהותיר אחריו יוחאי במותו לא יהפוך חלילה למחסור בבתי חייליו.
איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא? כמו האנשים הללו? בתוכנו. כן, הישראלים היפים חיים בתוכנו, אבל אנחנו מסרבים להכיר בקיומם. ואנחנו מתפנים לראות אותם כמעט אך ורק במותם.